מצגת יפה שקיבלנו מיגיל הנקין.

תודה רבה!

מייל שהתגלגל אלינו...

הכל דפק כמו שצריך והרבה מעבר למצופה. בשש בדיוק יצאתי מהבית בר"ג. בשש וחצי בדיוק נחתתי עם האוטו בחניה אפורה, 5 דקות הליכה מהאיצטדיון. בשערים החיצוניים לא היה תור ארוך. השומר שאל אותי אם הבאתי בקבוקים איתי ואמרתי שלא. כמובן שבתוך התיק שלי היו מוסתרים גם בקבוקי מים וגם אוכל, מתחת לחולצה שעליה הנחתי עוד כמה דברים לצורך הסוואה. השומר הורה לי לפתוח את התיק. לרגע אחד חששתי. אבל רק לרגע אחד. הוא הסתכל ושאל אותי מה זה. אמרתי לו - חולצה ועוד כמה דברים. ואז הוא מישש את התיק בתחתיתו והרגיש משהו נוקשה וקר. וזה לא שהייתי שמח לראות אותו. הוא שאל אותי מה זה ואמרתי לו בטון חסר סבלנות שאני מאמץ במיוחד לאירועים מסוג זה, שזו שקית. הוא אמר בסדר ונתן לי להיכנס. באותה מידה יכולתי להחביא בתיק M16-מקוצר ולטעון שזה ברווז, והוא היה נותן לי להיכנס. אבל זה כבר לא ענייני.

התור ביציע שלי (יציע 11) נראה ארוך יותר מכל התורים ביציעים האחרים, אבל רק אח"כ שמתי לב שהתור ביציע לידי מתחיל בכלל מהיציע שלי...

בגלל שאני ישראלי טוב נדחפתי כמובן אל אמצע התור ותוך כמה דקות נכנסתי דרך המנהרה המוזרה הזאת אל תוך האיצטדיון.

התיישבתי על התיק-צידנית הירוק שבנק דיסקונט הואיל בטובו לשים על 50 אלף מושבים - הדבר שימש כרית טובה לכיסא הנוקשה, הקטן והצפוף - וחיכיתי, בעת שעוד ועוד אנשים נהרו למקומותיהם עם כוס בירה, סיגריה או גראס בידם (דרך אגב, לא היתה הופעה גדולה או בינונית שהייתי בה שלא עישנו בה גראס).

בשעה 19:45 בדיוק כבו האורות באיצטדיון, הבמה הוארה, וליאונרד כהן הגדול, יחד עם נגניו, עלו לבמה. 50 אלף איש קמו על רגליהם והריעו.

מסע הקסם המופלא התחיל.

ההופעה נפתחת, כמו בכל ההופעות הקודמות שלו בסיבוב הזה, ב-DANCE ME TO THE END OF LOVE. חמישים אלף איש מוציאים את הסטיקלייט הירוק (אלא מה?) שקיבלו בתוך התיק של בנק דיסקונט ומנופפים באיצטדיון החשוך. המראה מרהיב ומרגש, כמעט יותר מהשיר עצמו.

הסאונד עצמו די טוב אבל חלק ממנו אובד במקום הפתוח והגדול, ואני חושב לעצמי שמסכנים אלה שביציעים המרוחקים, כי אני לא בטוח שהסאונד חזק מספיק בשביל להגיע אליהם במלואו.

אני גם רואה את האנשים שיושבים למטה על הכיסאות, על הדשא המכוסה, וחושב שהם שילמו אלף שקל ונדפקו, כי גם מסתירים להם (הם לא מוגבהים מעל הבמה כמו האנשים ביציעים) והם גם יותר רחוקים במרחק אווירי מאיפה שאני ישבתי, במחיר 400 שקל.

אבל אני מ`כפת לי, אני באתי לראות, ובדיעבד - בעיקר לשמוע - את הכהן הגדול, הזמר והאומן האהוב עלי כל-כך.

כהן מגביר את הקצב בשיר השני, THE FUTURE, וגם אני סוףסוף מצטרף לפזמון אחרי שעזבתי את הצילומים וההתרגשות הראשונית מתחילה להתפוגג. למרבה הכעס, המון אנשים עדיין ממשיכים להגיע, לדרוך על רגליים ולהסתיר, בעודם מנסים להגיע לכיסאותיהם. שני הכיסאות שלידי ריקים ועליהם שמתי את התיק שלי ואת המצלמה, אך לקראת סוף השיר השני מגיע זוג מבוגר ואני נאלץ לפנות את תיקיי.

האישה המתולתלת בשחור וורוד (כן, יש לה קצת וורוד על התלתלים השחורים. היא כנראה חושבת שבגילה מותר לה. אני אומר שלא) שמתיישבת לידי, תספר לי אח"כ שהיו תורי ענק ביציע ולכן הם איחרו. בהפסקה היא תמשיך ותספר לי שיש לה את כל התקליטים שלו בויניל, ואיזה יופי שיש פה בחורים צעירים כמוני, ושבגרמניה היא היתה בהופעה להקת "פוליס" במילעיל, 64 אלף איש, והיא לא ידעה איך כולם ייצאו בסוף ההופעה, אבל בסוף הגיעו מלא סדרנים ודחפו את הקהל באיטיות בעזרת חבל וכולם יצאו בשקט ובמסודר.

כאן זה לא יקרה, אני חושב לעצמי.

היא אומנית שעושה תחריטים, כך היא מספרת, היא ובעלה הגיעו מחיפה ברכבת, והיה גם איזה חלק שהרכבת נתקעה אבל כבר הפסקתי להקשיב. חלאס, כמה אפשר.

אחרי AIN`T NO CURE FOR LOVE, כהן מדבר בפעם הראשונה אל הקהל. הוא אומר שהוא לא יודע מתי הם שוב יהיו פה, אבל הם מבטיחים לתת את הכל. מיד אח"כ הוא פוצח בשיר המעולה EVERYBODY KNOWS.

הוא לובש את החליפה השחורה המוייטת שלו וחבוש בכובע האפור שלו שהפך כבר למותג (בחוץ, רוכלים מנסים למכור לאנשים כובעים שחורים שבכלל לא נראים כמו הכובע של ליאונרד) ועל הבמה ביחד איתו עומדת חבורה של נגנים מוכשרים כמו שדים - בעיקר הגיטריסט המופלא ונגן כלי הנשיפה. את כהן מלוות שלוש בחורות בעלות קול צלול במיוחד: שרון רובינסון, שמלווה אותו כבר 20 שנה ואף כתבה איתו כמה שירים, והאחיות ווב (יש להם שמות פרטיים אבל אני לא זוכר. תסתכלו באינטרנט. הא אתם כבר פה).

כהן מכיר בתרומה האדירה שלהם למופע שלו, והוא מזכיר אותם בשמותיהם המלאים כמה פעמים, לקול מחיאות הכפיים של הקהל.

משני צידי הבמה המסכים מקרינים את האיש ושירתו ומחוותיו מלאות החן: חיוך ממזרי, קידה עמוקה, הורדה וחבישה של הכובע, נפילה על הברכיים. אני מופתע לגלות תרגום בעברית בכל שיר ושיר - תרגום מצויין של קובי מידן - וזה ממש רעיון גדול לדעתי.

בשיר WHO BY FIRE ההתרגשות גואה, גם אצל כהן, כך זה נראה. אנחנו על סף יום כיפור, והשיר, שמילותיו נכתבו בהשראת תפילת "ונתנה תוקף" של יום הכיפורים, לאחר מלחמת יום כיפור שבה כהן "עשה מילואים" במוצבי צה"ל ושר לחיילים, מעביר צמרמורת בכולם. גם הפתיחה שלו, שבה פורט נגן הגיטרה פריטה ארוכה ארוכה ויפהפיה על הגיטרה, משגעת.

אחריו מגיע, לשמחתי הרבה ולא כפי המתוכנן, אחד השירים האהובים עלי ביותר, CHELSEA HOTEL #2. הביצוע איטי, המילים מודגשות, ואני שר את כל המילים יחד עם ליאונרד וההוא מאחוריי שיודע את כל המילים של כל השירים.

אחריו מגיעה עוד הפתעה משמחת שלא היה ברור אם תגיע - LOVER LOVER LOVER, מאותו אלבום מופתי שנכתב אחרי ובעקבות החוויה של כהן מלחמת יום הכיפורים. כל הקהל שואג איתו את הפזמון, ואני והבחור מאחורי מתמידים בשירת המילים של הבתים. איזה יופי.

אח"כ כהן מכריז על 15 דקות הפסקה. זהו? כבר? אני מסתכל בשעון ומופתע לגלות שעברה שעה וחצי. הזמן רץ כשמניפים סטיקלייטים באוויר.

זה הזמן ללכת לשירותי הגברים, שהם בעצם חבורת גברים שאין לה סבלנות לחכות בתור הארוך לשירותים הכימיים ומשתינים על הגבעה בחוץ, סמוך לשער היציע. ברוך שלא עשני אישה.

בדיוק בזמן האורות כבים שוב, וכהן חוזר לבמה, להמשך התפילה החילונית הארוכה, המדהימה, של הערב. החצי השני של התפילה עתיד להאפיל על החצי הראשון, מפתיע ככל שזה יישמע.

והנה ההוכחה: אחד השירים הכי אהובים של כהן, TOWER OF SONG. השיר שמתאר בדיוק מדהים ובציוריות אופיינית ובדימיון רב את הסיבה להיותנו פה, את הסיבה שכהן חייב לכתוב ולשיר לנו את שירתו.

i was born like this, i had no choice

i was born with the gift a golden voice

שר כהן, והקהל, כמו בכל עיר אחרת בעולם אחרי השורה הזו, מריע ומוחא כפיים. עם ישראל ככל העמים.

לכהן אכן יש עדיין קול זהב. קצת צרוד, קצת שבור, קצת חסר אוויר לעיתים, אך עמוק וחם, מלטף ומחמם את הנשמה. מה זה מחמם - שורף!

העיבודים לשירים מושלמים: נתך מזוקק של נגינה הרמונית שמצד אחד מעשירה את השירים בהמון צלילים נפלאים ומצד שני לא מאפילה על הזמר, שהוא העיקר כאן, אלא עוזרת לו לנסוך את האינטימיות המכושפת המתבקשת על הקהל. יחד עם שלוש הבנות מאחורה, מתקבלת נוסחא מנצחת.

נכון, האינטימיות הזו, שהיא מרכיב כ"כ חשוב בהופעה של כהן, אובדת באיצטדיון הענק. אולם יש כאן משהו אחר - 50 אלף איש שחוזים ושרים ונעים בהתרגשות עצומה בכל שיר ושיר, יוצרים אינטימיות מסוג שונה, לא כזו שבטח התקיימה באולמות הקטנים יותר שבהם הופיע כהן באירופה, אלא משהו ישראלי, מלוכד, ביתי.

נראה לי שגם כהן עצמו מרגיש שהוא הגיע הביתה. או שלא.

אח"כ מגיע רצף של קלאסיקות ולהיטים, ובראשם SUZANNE. כהן מנגן על הגיטרה ושר בעונג את המילים שנדמה כאילו יצאו מתוך איזו אגדה למבוגרים, וכל הקהל מתמוגג, ועל המסכים מופיע התרגום המעולה של קובי מידן. אבל אני מכיר את המילים באנגלית, והן תמיד יפות יותר.

עוד קלאסיקה נושנה באה מיד אח"כ בדמות SISTERS OF MERCY, וגם GYPSY`S WIFE האהוב, והנה הוא עושה את אחד השירים הכי יהודיים שלו, THE PARTISAN, גם הוא שיר מלפני 40 שנה בערך, שמספר את סיפורו של הפרטיזן ההולך בשלג ומחפש מחבוא כשכל חבריו סביבו נהרגים. וואו, מדהים.

את BOOGIE STREET מבצעת זמרת הליווי שרון רובינסון, בקול צלול ועמוק, בעיבוד ג`אזי שהיה מתאים הרבה יותר למועדון ג`אז אפלולי ומעושן, בעצם כמו הרבה שירים אחרים של כהן. הוא עצמו מלווה אותה בעדינות מאחור. מגיע לה. לי רק נשאר להתמוגג מהקול האדיר הזה שיש לה ומביצוע המושלם שהוא אף יותר יפה מזה המקורי.

אחריו מגיע השיר שאי אפשר בלעדיו, ההמנון הבלתי רשמי של איצטדיון רמת גן בערב הזה, HALLELUJA. ביצוע ארוך מאוד, מרשים מאוד, מלא הוד והדר, כפי שמגיע לשיר כזה. וזה מרגש וזה מפעים.

את הפזמון שואגים כל האנשים כאיש אחד, כאילו היו במשחק כדורגל של הנבחרת, וכולם קמים על הרגליים. עוצמה שכזאת אין גם במשחקי כדורגל. בטח לא של הנבחרת.

מרגע זה ואילך לא נשב עוד, ואת שאר ההופעה נראה בעמידה. גם היציעים וגם הדשא.

מיד אחריו מגיע I`M YOUR MAN. אני לא רוצה לדבר בשם הקהל, אבל נדמה לי שכל אחד שם הרגיש כאילו הוא האישה שעבורה נכתב שיר האהבה היפהפה הזה, ושליאונרד שר אותו במיוחד בשבילו. בפזמון היוצרות מתהפכות והקהל שואג לעבר כהן את השורה I`M YOUR MAN. הוא מחייך, מודע לאהבה, אולי מופתע ממימדיה, וממשיך לשיר. חמוד הזקן הזה, אין מה להגיד.

ויש גם את TAKE THIS WALTZ ואת השיר שנראה לי שמקבל הכי תשואות משום מה, SO LONG, MARIANNE. ההוא מאחוריי ממשיך לשיר את כל המילים באדיקות דתית, ולא אכפת לי שהוא מזייף, כי גם אני מזייף, ומעל שנינו מרעים קול הבס החרוך של ליאונרד, מאיים להטביע אותנו בנוסטלגיה של כל האנשים המבוגרים מאיתנו בכמה וכמה שנים.
כהן מודה לקהל במילים הכי חמות שאפשר להעלות על הדעת, מדלג כמו ילד שובב אל מאחורי הקלעים - ולא, הוא לא נופל ומת מהתקף לב וגם לא טורח להתעלף כל ההופעה, לא מקלקול קיבה ולא מנזלת - והנה אנחנו מגיעים אל חלק ההדרנים, שיימשך עוד חצי שעה שלמה.

הוא חוזר עם FIRST WE TAKE MANHATTAN, ובפזמון 50 אלף איש צורחים במלוא גרונם את הפזמון ומנופפים אצבעות וסטיקלייטים באוויר, כאילו היו בהופעת רוק כבד.

הביצוע האנרגטי הזה משלהב את כולם, צעירים ומבוגרים, עניים מהיציע המרוחק ועשירים מהדשא, וגם את מעמד הביניים, שזה רוב הקהל.

ההדרן השני הוא השיר הכי טוב של כהן, לטעמי, FAMOUS BLUE RAINCOAT. באמצע השיר אני מרגיש פתאום קור בגופי. זה לא שהרוח התגברה, זו הצמרמורת הפתאומית שאוחזת בי.

בסיום השיר אני מסתכל אחורה, לא יודע למה, וקולט בחורה צעירה מנגבת את דמעותיה, וחברה שלה מנחמת ומחבקת אותה. כנראה שהמילים האלמותיות של השיר פגעו בה במדוייק, כמו באלפי אנשים אחרים.

אחרי השיא של הערב מבחינתי, מגיעים "שירי הסגירה" של הערב הזה: CLOSING TIME ההכרחי, IF IT BE YOU WILL - עוד תפילה מצמררת שכאן מבצעות אותה האחיות ווב ביופי שאין לתאר (אחת מנגנת על גיטרה והשניה על נבל), I TRIED TO LEAV YOU, שמעורר בקהל צחוק גדול: ליאונרד כהן מנסה לעזוב אותנו אבל אינו יכול, איזה צחוקים, רק שהוא עושה את זה בכל הופעה שלו, זה שאנחנו כאלה מיוחדים.

אחריו מגיעה עוד קלאסיקה בשם HEY, THAT`S NO WAY TO SAY GOODBYE, שלא היה ברור אם הוא יבצעה, אבל כאן בארץ, כמו שהבטיח, הוא באמת נותן את כל מה שיש לו, הכל מכל וכל.

לבסוף מגיעה התפילה האחרונה, WITHER THOU GOEST, בביצוע ללא ליווי כלי נגינה, וזה כבר באמת הסוף.

אני כבר קם ממושבי, נפרד לשלום משני האחים שישבו לימיני, אומר שלום לגברת שישבה לשמאלי, שאף הציעה לי במהלך ההופעה תמרים, שקדים ועוגיות (לא לקחתי, אבל מידי פעם לקחתי מבעלה את המשקפת כדי לראות מה קורה על הבמה, לא רק לשמוע), והנה אני עולה למעלה, דרך המושבים, חוצה את כל האנשים שעומדים בדרך עד לשער היציע, ונשאר לעמוד שם עד סוף ההופעה.

היא מסיימת בדברי תודה נוספים של ליאונרד, בהזכרה שנייה של קרן השכולים למען השלום שאליה הולכים כל הרווחים מהמופע הזה (הפעם הראשונה היתה בתחילת הערב), בהצגת כל הנגנים, ובאיזו ברכה בעברית, שאח"כ מתברר לי שהיתה ברכת הכוהנים. מה לעשות, אני לא חזק בברכות יהודיות.

כהן יורד מהבמה. אני יוצא מחוץ לאיצטדיון ועושה פעמיי לאוטו. בחוץ מנסים למכור לי מים במחיר מופרך, אבל אני לא צריך, כי הגנבתי את המים שלי פנימה. אני מסתכל בשעון ומגלה שההופעה ארכה שלוש וחצי שעות. הייתי יכול עוד. כולם היו יכולים.

בראש מזדמזמים לי השירים ששמעתי... 
 אני מגיע לאוטו. הוא מחכה לי בשקט, מחייך אלי שדאגתי שלא יקבל שום דו"ח.
את הדרך חזרה אני עושה ברבע שעה בכבישים ריקים (ר"ג, אחרי הכל). ברדיו, משום מה, לא משמיעים את ליאונרד כהן. זה הכל בראש שלי.
אני מגיע הביתה ולא יכול להירדם. אני יודע שהייתי באירוע תרבותי היסטורי, מפעים ומרגש. אני מוריד את התמונות למחשב ומסתכל בהן. לא יצא משהו. מילא. העיקר שהזיכרון של ההופעה הזו יישאר לנצח.
הא, וגם יש לי את החולצה:
 ליאונרד כהן, אשף ומכשף של מילים, מוזיקה ושירה, הביא מעט תקווה, אושר ואור למקום העכור והעצבני שקוראים לו ישראל. או כמו שהוא מפליא לתאר זאת בשיר ANTHEM, שבו הוא שר:

Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack in everything
That`s how the light gets in

 שלחה: אריאלה 

העם שלנו נטול הנהגה זקוק לאנשים כמו ליאונרד כהן. ההנהגה הפוליטית שלנו אינה הנהגה, וזו הרוחנית שלנו לוקה ביהירות/התנשאות עד פלצנות. לפחות בדימוי שלה בעיני רוב הציבור. העם שלנו זקוק לדעת, שיהודי שמשגרר אותנו בעולם בכזה קנה מידה ובכזו הצלחה, עושה את עבודתו נאמנה סוף סוף. ובניגוד לשגרירים הרשמיים שלנו שכושלים בהסברה עולמית. וזאת רק

בהיותו מה שהוא. האיש עם הכובע, הגינונים הג'נטלמניים ["תודה רבה חברים"], הצנעה והפשטות. הרומנטיות להחריד. האיש המישיר מבט חם.

האיש החולם שחולם גם שלום, ושאת כל הכנסות המופע תרם לעמותה שמחברת בין משפחות שכולות ישראליות ופלשתינאיות [על זה קראנו, בזה הוא כמובן לא ינפנף]. ואז ציטט את מילותיו שלו, שכה מתאימות לנסוך בנו תקווה, בהקשר של הסכסוך: " "צלצלו בפעמונים שעוד יכולים לצלצל. יש סדק בכל דבר וכך האור מצליח לחדור" [מתוך השיר ANTHEM"].

ולמרות שהפך לאישיות רצויה בהיכלי תבל, הוא מעולם לא שכח מאין בא. ואת זאת קיבלנו אתמול ממנו. את החיבור שלו לשורשים וליהדות ולאהבת ישראל. כי מי יכול היה לבחור משפט מתאים יותר לפתיחת ההופעה, אם לא הוא, המשורר הדגול, שבחר מהמקורות לפנות אלינו ב"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל"... זה לא רומנטיקה דביקה, זה משורר בינלאומי שעומד על הבמה בבית, ששב הביתה במובן המלא של המלה. ולכן כולנו חיבקנו אותו.

כי השם כהן, אינו סתם עוד שם בעולם, אבל הוא בחר דווקא לסיים את הופעתו בתפילת כוהנים, ועם סימול הידיים המברכות את הקהל. לא ברור באותו רגע, מי היה זקוק לברכה יותר של מי. הייתה זו ברכה הדדית. רומן בין קהל לטרובדור הרומנטי שלו, קהל שחיכה לו שנים רבות. קח-תן של רגשות. תמהיל מדויק בין דור של ילדי פרחים ששמעו אותו על השטיח בנעוריהם על תקליטי ויניל ובין דור צעיר, לי אישית זה רגיש כאילו ילדי הנרות של רבין, שבאו, כי גם הם כבר מכירים ומוקירים [ו.. כן את כל המלים!] נערים ששרו לידי הדהימו אותי בשליטה בחומר!

הרעפת אהבה כזו מזמן לא נראתה במחוזותינו. עם ישראל, שבד"כ "אינו אומר שבחו של אדם בפניו", והמנטאליות הזו מחלחלת גם להופעות, לצערי, בהן לא מספיק מוחאים כף, הוציא מעצמו אתמול את המיטב, כשהתנהג כקוסמופוליטי ופרגן אפילו לכל אחד ואחד מהלהקה שלו לאחר קטע אלתור. שלא לומר לליאונרד בעצמו! אפילו התייחסות למלים בתוך השירים הייתה.. "את אמרת שאת בד"כ יוצאת עם נאים, אך עבורי את מסכימה לחרוג" שר המחזר האולטימטיבי, וכולם מחאו כף וצחקקו וקטעו את שירתו באמצע, כמו אומרים: "ברור שאין זו חריגה. אתה איש יפה! ברור שבצעירותך נשים היו הרוסות אחריך, כי אתה כובש"...

כן... והיו שם סגירות מעגל, כמו השיר שחיבר אחרי מלחמת יום כיפור לאחר הופעות בפני חיילים: "מי באש" [המושפע מאוד מתפילת "ונתנה תוקף"], שהושר אתמול ממש כמה ימים לפני כיפור. תחושה של חוויה על גבול הרוחניות. חוויה שמשיגים רק כשיושבים בתוך נהר אנשים. חמישים אלף איש, כמעט יציאת מצרים הייתה שם. וכולם כל כך מעורבים. אין זה מפתיע, שלא נותר כמעט אף אחד שלא הצטרף בשיא לשירת ה"הללויה". וכשאמר בשיר "עברתי כאן, דרכתי על רצפה זו" שוב כולם שברו את שירתו במחיאות רמות.

ובפזמון... הידד! חמישים אלף הללויות! וכולם מנופפים בסטיק שחולק לכולם מבעוד מועד, שהפך עד מהר לים אורות מרגש בתוך החשכה. וכולם שרים ורוקדים ביחד. [אתם יודעים מה זה 50000 איש יוצאים ביחד ממקום אחד? בישראל... ובלי טיפת דחיפות?]

ומה אפשר לומר על רוח צעירה? הקול שנשמע כאילו רק אתמול הקליט את השירים, ששר ללא עדות לכל עיפות חומר במשך שלוש ורבע שעות תמימות?! הדילוגים איתם הוא נכנס ויצא מהבמה, ריחף מאושר.. זה נקרא להיות צעיר אמיתי!

ולסיום אסיים במילותיו של ליאונרד עצמו שקצת שיניתי:

"If you want an audience we will do anything for you

And if you want some love we will walk on the sand with you

If you want partners take our hands

or if you want to come and see the land…

I'm your fan!"

[ברוח השיר : " I'm your man"]